הכרזה כי מואשמת בעבירות של ניסיון סחיטה באיומים היא בת הסגרה לארה"ב

השופט ס' ג'ובראן:

1.        בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' הכט) הכריז על לורי סו גולדמן - המערערת לפנינו - כבת-הסגרה לארצות הברית בשל עבירות של ניסיון סחיטה באיומים שביצעה. על החלטה זו הגישה המערערת ערעור לבית-משפט זה, הוא הערעור שבפנינו.

העובדות הצריכות לעניין

2.        המערערת ילידת טקסס, ארצות הברית. בעת ביצוע העבירות הראשונות המיוחסות לה התגוררה בפנסילבניה, ארצות הברית ועסקה במסחר במניות. בשנת 1993 הכירה את תומס לי, איש עסקים אמריקאי, בנסיבות חברתיות ומקצועיות (להלן: לי). בעקבות ההיכרות היה לשניים מפגש מיני יחיד.

           בשנת 1994 החלה המערערת במעשי ההטרדה כנגד לי. תחילה החלה להטריד בשיחות טלפון בשעות לא מקובלות וניתוקן ובחודש יוני אותה שנה טענה המערערת, כי לי אנס אותה באותו מפגש בשנת 1993. בהמשך איימה לפרסם טענה זו ודרשה מלי פיצוי כספי.

           לאחר משא-ומתן בין לי ועורכי דינו ובין המערערת, אשר ארך כשישה חודשים, בינואר 1995 נחתם הסכם, לפיו המערערת תחדל מלהטריד את לי בתמורה לסכום של 200,000 דולר ו- 15,000 דולר נוספים עבור טיפול פסיכיאטרי. בסמוך לחתימה על ההסכם, הצהירה המערערת, כי מעורבותה עם לי הייתה תמיד מרצונה החופשי.

           גם לאחר החתימה על ההסכם, לא פסקה המערערת בהטרדות והסחיטות ואיימה, באמצעות שיחות טלפון ומשלוח הודעות פקסימיליה לפגוע במוניטין של לי אם לא ישלם לה סכום כסף ויודה במעשה האונס הנטען על ידה. ביוני 1995 הואשמה המערערת בבית-משפט פדראלי במחוז הדרומי של ניו-יורק בסחיטה והטרדה (להלן: כתב האישום הראשון). ביולי 1996 הודתה המערערת, הורשעה ונדונה לקנס בסך 7,500 דולר ולחמש שנות מבחן.

           בספטמבר 1996, בעודה תחת מבחן, בשיחות שקיימה עם קציני מבחן איימה המערערת להרוג את לי. בשל כך, בפברואר 1997, הוגש נגדה כתב אישום (להלן: כתב האישום השני), היא הודתה והורשעה בעבירה של הפרת הוראה חוקית ונדונה לשלושה חודשי מאסר במתקן טיפול קהילתי ולשלוש שנות מבחן לאחר שחרורה. המערערת הפרה את תנאי המבחן ונדונה לארבעה חודשי מאסר בפועל. עם תום ריצוי המאסר, היא שוחררה לשנת השגחה מטעם בית-המשפט בתנאים שכללו טיפול פסיכיאטרי והימנעות מלהטריד כל אדם. בנוסף, נאסר על המערערת ליצור קשר עם לי, עם בני משפחתו ועם עורכי-דינו והוצא נגדה צו הרחקה.

           בתום תקופת ההשגחה מטעם בית-המשפט חזרה המערערת לסורה ושבה להטריד את עורכי-דינו של לי באמצעות טלפון, פקס ודואר אלקטרוני. היא דרשה סכומי כסף גדולים תמורת הפסקת מסכת האיומים וההטרדות כלפיו. באביב 2000, כשהודיע לי למערערת על סירובו לשלם לה את הסכומים שדרשה (כ- 10 מיליון דולר), היא החלה לאיים בפגיעה בו ובבני משפחתו. או-אז הואשמה המערערת, ביום 2.8.00, על-ידי חבר מושבעים גדול בבוסטון באיום לפגוע באדם (להלן: כתב האישום השלישי). בית-המשפט המחוזי במסצ'וסטס הוציא נגדה צו מעצר. ואולם, בטרם ביצוע צו המעצר נמלטה המערערת מארצות הברית לפריס ומשם לישראל. בגין העבירות שבכתב האישום השלישי לא הועמדה המערערת לדין. ברם, מאחר ואיום אינו נמנה על עבירות ההסגרה שבאמנה, לא מתבקשת הסגרת המערערת לצורך העמדתה לדין בגין עבירות אלו.

           גם בארץ, בין אוקטובר 2001 לאוקטובר 2002, המשיכה המערערת בניסיונותיה לסחוט מלי כספים, כמו גם מימון לטיפול נפשי באמצעות איומים לפגוע ואף להרוג אותו, את בני משפחתו ואת עורכי-דינו. המערערת אף איימה לשלוח אנתרקס למקום מגוריו ולהטמין פצצה בבית שכן. היא גם ניסתה לסכל עסקת ענק, בה היה מעורב. בגין מעשים אלו שביצעה המערערת בישראל, היא הואשמה ביום 13.11.02, במחוז מסצ'וסטס בארצות הברית בכתב אישום נוסף (להלן: כתב האישום הרביעי) בניסיון סחיטה באיומים. צו מעצר הוצא נגדה ביום 15.11.02. 

3.        הסגרת המערערת מבוקשת לצורך העמדתה לדין בגין כתב האישום הרביעי בלבד. יש לציין, כי המערערת הגיעה לארץ ביום 6.8.00 וקיבלה אזרחות ישראלית ביום 1.4.01.

4.        במקרה דנן, הורה שר המשפטים, במכתב מיום 20.2.03, כי המערערת תובא בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים, על-מנת שיקבע אם היא בת-הסגרה. לבקשת ההסגרה צורפו כתב האישום הרביעי, צו מעצר, תצהירים ונספחים להם התומכים בה.

5.        היועץ המשפטי לממשלה הגיש לבית-המשפט המחוזי בירושלים עתירה להכרזתה של המערערת בת-הסגרה לארצות הברית.

6.        ביום 24.8.03 נעתר בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' הכט) לבקשה להכריז על המערערת בת-הסגרה לארצות הברית. בית-המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי יש בחומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה כדי לבסס את הראיות לכאורה לצורך הכרזה על המערערת כבת-הסגרה, בהתאם לסעיף 2(14) לאמנה ובהתאם לסעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

           מכאן הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים

7.        לטענת באת-כוח המערערת, על בית-המשפט לבחון אם זכויות המערערת תישמרנה וכי אם ישנו מקום לחשש שתזכה ליחס מפלה במשפטה, די בכך כדי לשמש עילה להימנע מהסגרתה. לטענתה, במקרה זה הסכנה מוחשית, שכן המערערת עלולה להיות מופלית לרעה ביחס לנאשמים אחרים בארצות הברית, אשר לו היו מבצעים עבירות דומות, היו מועמדים לדין בגין סעיפי אישום פחות חמורים.

           כמו-כן טוענת באת-כוח המערערת, כי הרשויות האמריקאיות היו מודעות, ומודעות גם היום, למצבה הנפשי המעורער של המערערת, שכן חוות-דעת פסיכיאטריות עמדו לנגד עיניהן במסגרת ההליכים המשפטיים שנוהלו שם בגין מעשים זהים, כלפי אותו מתלונן. לתביעה האמריקאית ברור היה, כי מעשי המערערת נובעים בעיקרם מכפייתיות, שמקורה במצבה הנפשי המיוחד וכי מטרת ה"מלחמה" שניהלה היא הכרה בכך, מבחינתה, שלי אנס אותה ופגע בכבודה ולא ניסיון סחיטה כלשהו. מטעם זה, טוענת היא, כי בתיק זה עולה חשש לשימוש לא ראוי ולא ענייני בהליכי ההסגרה.

           לטענתה, אין כל ראייה לכך שהמערערת איימה בפגיעה בגוף לשם קבלת כספים מלי. לדבריה, אין בתצהירי העדים הרלוואנטיים לאישומים, לרבות תצהירו של לי, ראייה כלשהי להוכחה, כי מטרת האיומים עליהם הם מעידים היא מטרת סחיטה. מאידך גיסא, לטעמה, קיימות ראיות למכביר המראות, כי מטרת האיומים הייתה אחרת - מטרת ההטרדה או שמא המניע לה הייתה להפוך את חייו של לי לבלתי נסבלים. ברם, המערערת לא עשתה זאת כדי לקבל ממנו כסף, אלא כדי לפגוע במי שלטענתה אנס אותה וממשיך לחיות את שגרת יומו. לשיטתה, מטרת שיחות האיומים מטעם המערערת ללי הייתה נקמה, הנובעת מהיות המערערת אובססיבית-כפייתית, כעולה מחוות-הדעת הפסיכיאטריות של ד"ר סאדוף, ד"ר נוי וד"ר קליינמן.